<h1>רבינו ירוחם נכ"ב ח"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אשה מתקדש' בכסף בשט' בביא' בכל אחד מאלו הדרכים ודוקא מרצונה אבל לא בעל כרחה ואינ' נקנית בחליפי' כלו' בקנין סודר פשוט בקדושין [ה' ע"ב] בכסף כיצד מתקדשת שיתן הוא לה הכסף ולא היא לו ושיתן לה פרוט' או שוה פרוטה ולא פחות ושיאמ' לה הרי את מקודשת לי בזה ופרוטה היא אח' משמנה באיסר האיטלקי כי הדינר הוא ששה מעין והמעה שוה שני פונדיונין והפונדיון שוה שני איסרין והאיסר שוה ב' מסמסי והמסמס ב' קנטריין והקנטרין ב' פרוטות נמצא שיש באיסר שמנה פרוטו' וכ"ד איסרין בדינר נמצא דינר קצ"ב פרוטות פשוט בקדושין [י"ב ע"א] וברי"ף נמצא פרוטה על פי השיעור הזה חצי חבה לפי שדינר זהב חצי חבה ע"כ ובודאי הפרוטה היא משקל חצי שעורה מכסף צרוף ומזה תוכל לדעת הדינר של כסף כמה הוא וגם הסלע כי הסלע ארבע זוזים וזוז היא דינר נמצא הסלע משקל שפ"ד שעורו' מכסף צרוף וזהו מסלע תורה שהוא כסף צרוף כי סלע דרבנן הוא מכסף מדינה שהוא שמינית שבסלע צרי נמצא סלע שדברו בו רז"ל ואמרו בקנסו' יפרע כך וכך כהנהו דפרק החובל וכיוצ' בו משקל מ"ח שעורות מכסף צרוף וכבר כתבתיו במישרים בדיני נזיקין חלק ראשון יש מהגאוני' שכתבו שקדושי כסף דרבנן וכן כתב הרב רבינו משה בר מימון והתוספות כתבו שהוא מן התורה וכן כתב הרב רבינו אשר.
<h2>דף ה:</h2>
נתנה היא קדושין אל האיש ואמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת. ואם נתן הוא ואמרה היא הריני מקודשת לך מקודשת מספק כך פשוט בקדושין. וכתב רי"ף והיכא דנתן הוא ואמרה היא דהוו ספק מקודשת דחיישינן מדרבנן דוקא שלא דברו תחלה על עסקי קדושיה אבל דבר תחלה על עסקי קדושיה מקודש' דאפילו נתן לה בשתיקה מקודשת כדלקמן ובשביל שאמרה היא לא גרע משתיקה מאחר שנתן הוא והיה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכתב הרמ"ה וכל שכן אם נתן הוא ואמרה היא ואמר הבעל הן בשעת נתינה דהוי מקודשת אפי' אין עסוקים באותו ענין. ועוד כתב רי"ף ואם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת ואם היה חשוב מקודשת כדלקמן פי' וצריך חקירת חכם אי זה נקרא אדם שאינו חשוב שנאמר בו שאינה מקודשת להתירה לעלמא בלא גט.
אמר הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו הרי היא מקודשת וכן הרי את לקוחתי הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי ואם לא אמר לי אלא הרי את מקודשת אינה מקודשת משום דלא הוי הוכחה כלל ואינה צריכה גט פשוט בקדושין וכל אלו הלשונות שהם ודאי מקודשת לאו כל כמיניה לומר לא ידעתי שנתנה אותם אלי בתורת קדושין אפילו לא דבר עמה על עסקי קדושיה תחלה וכן כתבו התוספות. ומכל מקו' אם אמרה שלא ידעה הוי ספק מקודשת וכן כתבו המפרשים. וכתב הרא"ש ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי מסתברא דהוי הוכחה טפי מנזיר עובר לפניו מאחר שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה והוי מקודשת ודאי. קדש אחת משתי נשים ואמר לחברתה בפניה תהא מקודשת ולא אמר לו ידים מוכיחות הן וחוששין לקדושיו דכנזיר עובר לפניו דאמי כך כתב הרמ"ה בקדושין כדלעיל.
הריני אישיך הריני בעליך הריני ארוסיך אינה מקודשת כלל. פשוט בקדושין. יש מפרשים שכתבו דאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה דהוי ספק מקודשת. ויש מפרשי' דמקודש' ודאי דלא גרע מהיכא דנתן לה בשתיקה כדלקמן. ויש מפרשים דלא הוי מקודשת כלל דהני לשונות גרועי' הם יותר מנתן לה בשתיקה ולזה הסכים הרא"ש.
<h2>דף ו.</h2>
הרי את מיוחד' לי או מיועדת לי או עזרתי או נגדי או צלעתי או סגורתי או תחתי או עצורתי או תפושתי אם לא דבר עמה על עסקי קדושיה תחלה לא הוי מקודש' כלל דגרע מנתן לה בשתיקה אבל אם דבר עמה על עסקי קדושיה הוי ספק מקודשת פשוט בקדושין. וכתב מורי הרב רבי אברהם בן אסמעאל נר"ו דאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה תחלה הויא ספק מקודשת אפילו אמרו שניהם שנתכוונו לשם קדושין ואם אין מדבר עמה על עסקי קדושיה תחלה לא הויא מקודשת אפילו נתכוונו שניהם לשם קדושין ואמרו שדעתם היה כך דהעדים אין יודעים אם הלשון לשם קדושין הוא. האומ' חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שביהודה קורין לארוסה חרופה פשוט בקדושין פי' והוא הדין לכל הלשונות שנתן בהם קדושין שמוכנים באותו מקום שהם לשם קדושין דהוי מקודשת דהכל לפי הלשון ולפי המקום. וכן כתב הרמב"ם דהאומר חרופתי מקודשת סתם הויא. ונראה דבכל מקום הויא מקודשת דכתיב בקרא והיא שפחה נחרפת לאיש והוי כשאר לשונות שכתבנו לעיל ממיועדת וכיוצא בהן ותמהו עליו כי לא היה לו לומר אפילו לדבריו מקודשת ודאי אלא מספק כמו כשאר לשונות דאורית' שכתבנו.
היה מדבר על עסקי קדושיה ונתן לה קדושין ולא פירש רוצה לומר ששתק ולא אמר שום דבר הרי זו מקודשת פשוט בקדושין ובמשנת מסכת מעשר שני. ועוד פשוט ואם סלקו מענין לענין אפילו שמדברים באותו ענין כמו שמדברים בענין הנדוניא והנשואין אינה מקודשת.
<h2>דף ו:</h2>
המקדש במלוה אינה מקודשת פי' ואפילו המעו' בעין בידה דמלוה להוצאה ניתנה בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ואפילו הרשת' עליה ואפילו במעמד שלשתן פשוט. ויש מפרשים שאם קדשה במלוה שיש לו ביד אחרים במעמד שלשתן דהוי מקודשת מדרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא. ויש מהן שפסקו דמעמד שלשתן יכול המלוה למחול ולא סמכה דעתה שמא ימחול כמו מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ולפי זו הסברא לא הוי מקודשת לא בשט' חוב שהרשה אות' ומכרו ולא במעמד שלשתן ולאותן שפסקו דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול סמכא דעתה והוי מקודשת אבל לא בשטר חוב שמכרו לה משום דיכול למחול ומחלקתן כתבתי במישרים במתנת בריא בדין מעמד שלשתן. ועוד פשוט ובהנאת מלוה כתב רי"ף כיון דארוח לה זימנא מקודשת ואסור לעשותו מפני הערמת רבית וברבית קצוצה כגון שהלוה לה ד' בה' וקדשה באותו חמישי אינה מקודשת כך מוכח ופשוט בקדושין וכתבו בתוספ' ואם קדשה במחילת מלוה גופה מקודשת וכן פרש"י. ובהנאת מלוה כתב רי"ף כגון שהגיע זמנה לפרוע לו המלו' והרויח לה הזמן ואמר לה תהיה לי מקודשת באותה הנאה שהרוחתי ליך עד זמן פלוני וההיא הנאת מלוה איתא ולפיכך הויא מקודשת ובמלוה גופה ליתא דליקדש בה דמלוה להוצאה ניתנה עד כאן וכן פירש רש"י ורבינו תם פי' בהנאת מלוה דארוח לה זימנ' כגון שהיא חייבת מעות לאדם אחר ובא זה ופייס למלוה במעות בשבילה להרויח לה הזמן ואמר לה זה שפייס תהא מקודשת לי בזאת ההנאה ושני הפירושים עקר והויא מקודשת בכל אחד מהן בההיא הנאה.
כתב הרמ"ה נקיטינן המקדש במלוה לחודה אינה מקודשת בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ואע"ג דאהדר ליה שטרא ואית ביה שוה פרוטה כיון דלא אדכרי' בעידן קדושין לקדושי ביה כמקדש במלוה לחודה דאמי ואפילו איתנהו לזוזי בעיניהו אבל אי אדכריה וקדשה בשטר חוב דהוי ליה גבה ויהיב לה שטרא שמין את הנייר ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו מקודשת קדושי ספק דשמא שוה פרוטה במ(י)די. והני מילי דאדכר לה שטרא אבל אי לא אדכר לה שטרא אלא שקדשה במלוה שיש לו עליה אע"ג דאקני לה שטר' ואית ביה שוה פרוטה לא הויא מקודשת דלא אמרי רבנן שמין את הנייר אלא היכא דגליא דעתיה דבשטר מקדש אבל בסתמא לא ולקמן אבאר המקדש במלוה שיש עליה משכון ואם בעל אחר שקדשה במלוה אי הוי מקודשת לקמן בדין המקדש בפחות משוה פרוטה.
<h2>דף ז.</h2>
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודש' ומיירי שהי' מדבר עמה על עסקי קדושיה דאם לא כן הוה ליה נתן הוא ואמרה היא דהוי ספק מקודשת כמו שכתבתי לעיל. אי נמי מיירי שאמר בשעה שנתן מעות לאותו פלוני תהא לי מקודשת במעו' שאני נותן לפלוני בשבילך. הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת פירוש ומיירי שאמר לה אותו פלוני תהא לי מקודשת באותן מעות שנתן ליך פלוני ואפי' לא עשאו שליח. או אי נמי מיירי שעשאו שליח המקדש לנותן והוא מקדשה בשביל אותו פלוני משלו. תן מנה לפלו' ואתקדש אני לו מקודשת פירוש ואמר לה המקדש בשעה שמקבל המנה תהא לי מקודשת במנה שנתן לי פלוני בשבילך. הילך מנה ואתקדש אני לך מקודשת. פירוש ואמר לה הרי את מקודשת בההיא הנאה שאני מקבל ממך מתנה ודוקא באדם חשוב אבל בשאינו חשוב אינה מקודשת כלל פירוש וצריך לחקור אי זה נקרא שאינו חשוב להתירה בלא גט פשוט בקדושין.
התקדשי לחציי מקודשת דר"ל שיוכל ליקח אשה אחרת עליה. חציך מקודשת לי אינה מקודשת.
<h2>דף ז:</h2>
חציך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או נתן לה שני פרוטו' ואמר לה חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר או שני חצייך בפרוטה כל אלו ספק מקודשת פשוט בקדושין וכן פסק רבינו חננאל דכלן עלו בתיקו וכתב הרמב"ם חציי' בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה הויא מקודשת ודאי ונראה לי דסבירא ליה דאם תמצי לומר פשיטות הוא וכבר אפשיטו באם תמצי לומר מונה והולך הוא.
המקדש בשיראי פי' בגדי משי לא צריכי שומא ואפילו אמר לה ששוה חמשים ושוה חמשים וכל שכן אם אמר לה בכל שהו רוצה לומר מה שישוה ולא נתן לו ערך אבל אם אמר בחמשים ואינו שוה חמשים אינה מקודשת פשוט בקדושין וכתב רבינו תם ודוקא שיראי וכן כל דבר ששומתו ידועה אבל דבר שאין שומתו ידועה כגון אבנים טובות ומרגליות שאין בקיאין בשומתא ולפעמים יכולין לטעות בהן הרב' ולא סמכה דעתה וצריכין שומ' ויש חולקין עליו וכתב דאין לחלק. נהגו העולם לקדש בטבעת בלא אבן וכתב רבינו תם והטעם משום דלא בקיאים בשומת' כמו שכתב הוא באבנים טובות כמו שכתבתי למעלה בדין המקדש בשיראי וכו'.
<h2>דף ח:</h2>
התקדשי לי במנה והניח לה משכון משלו על המנה אינה מקודשת ואם היה המשכון של אחרים מקודשת פשוט בקדושין ויש מהגדולים שכתבו כי זה מיירי אפילו שמשכנו בשעת הלואתו הוי מקודש' וי"מ שכתבו כי דוקא כשמשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשע' הלוא' לא קנאו לקדש בו האשה וכן כתבו התוספות.
התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או למקום האבד אינה מקודשת פירו' והוא הדין אם (השליך) [השליכה] אותו בפניו מיד וחייבת לשלם פשוט בקדושין. ויש מפרשים דדוקא שזרקו לה בחיקה והיא לא אמרה כלום ומיד שראתה אותו בחיקה נטלתו וזרקתו בפניו או למקום האבד. אבל אם פשטה היא ידה וקבלתו או שאמרה אין כשזרקו לה אפי' שזרקתו אחר כך מקודשת פירוש כי לעולם כשנתנו לה בידה ולא זרקתו אפילו שתקה הויא מקודשת ולתוך חיקה אם שתקה לא הויא מקודשת אפילו לא זרקתו זולתי אם אמרה אין.
ועוד פשוט התקדשי לי במנה ואמרה תנם לאבא ולאביך או לפלוני אינה מקודשת שיקבלם בעבורי מקודשת תנם על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה הסלע שלה מקודשת וסלע של שניהם עלה בתיקו והוי ספק מקודשת. וכתבו התוספות דמיירי אפילו זרקם בחיקה וכשאמרה תנם על גבי הסלע גלתה דעתה שאינה חפצה בקדושין אפילו זרקם הוא לחיקה אינה מקודש' אבל בסלע שלה לא אמרה לדחותו אלא חפצה היא ורוצה היא שיהיו על סלע שלה כשזרקם הוא אחר כך לתוך חיקה ובסלע של שניהם ספק אם לדחותו אם לאו ובכולן מיירי שזרקו המקדש אחר כך לתו' חיקה דאם לא כן אלא שנתנם על גבי הסלע במאמרה בסלע של שניהם בודאי לא הויא מקודשת.
ועוד פשוט התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואפילו עני הסמוך עליה וכן תנהו לכלב אינה מקודשת. ואם היה כלב שלה מקודשת ואם היה כלב רץ אחריה לישוך עלתה בתיקו והויא ספק מקודש'. יש מפרשי' דזה דכלב ועני מיירי שזרקו לתוך חיקה כגון שפירשו התוספ' ההיא דתנם על גבי הסלע כמו שכתבתי וכן עקר. ואם אמרה האשה תן מנה על גבי הסלע או לכלב ככר ואקדש אני לך יש מן הגדולי' שכתבו דהויא מקודשת מדין ערב כמו תן מנה לפלוני או ככר לעני ואקדש אני לך ויש מהם שכתבו דאינה מקודשת דלא דאמי לערב והוי כמו תנהו על הסלע או תנהו לכלב.
<h2>דף ט.</h2>
מי שיש בידו חפצים ואמרה לו האשה תן לי מאותן חפצים אח' מהן ואמר הוא אי יהיבנא ליך מיקדשת לי ואמרה היא הבא מיהב' אינה מקודשת וכן אם אמרה הב ולא יותר וכן בענין של משתה אמרה לו תן לי כוס אחד מאותו משקה ואמר אי יהיבנא ליך מיקדשת לי ואמרה אשקי משקיא לאו כלום הוא וכן אם אמרה אשקי ולא יותר וכן בדבר של מאכל. היה על גבי אילן ואמר' לו השלך לי מן הפירות ואמר אי יהיבנא ליך מיקדשת לי ואמר' שדי מישדא לאו כלום הוא וכן אם אמר' שדי ולא יותר כל זה פשו' בקדושין ויש מפרשי' דאף על פי שאמרה אלו הלשונות אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה ממנו מקודשת וכן כתב הראב"ד.
בשטר כיצד מתקדשת כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודש' לי ונתנו לה הרי זו מקודשת פשוט בקדושין וכתבו בירושלמי דמיירי שאין בו שוה פרוטה שאם היה בו שוה פרוטה היינו כסף ולא שטר. ועוד פשוט כי צריך כתיבה לשמה כמו גט ואם כתבה שלא לשמה ושלא מדעתה פליגי בה בגמרא רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת וכן פשוט. ונחלקו בו הפסקנים יש מי שפסק כרב פפא ורב שרביא וכן פסקו רי"ף ור"ח. ויש מי שפסקו כרבא ורבינא וכן פסק בעל הלכות גדולות והרב ר' יוסף טוב עלם. וכיון שנחלקו בו גדולים עבדינן לחומרא ומקודשת מספק. וכתב הרמ"ה כל היכא דאינה מקודש' מכח השטר כגון שלא נכתב לשמ' או שלא מדעתה שמין הנייר אם יש בו שוה פרוט' מקודשת קדושי ודאי ואם אין בו שוה פרוטה מקודשת מספק דשמא שוה פרוטה במדי ע"כ וכן מוכח.
ועוד פשוט ביבמות שאף על פי שאין בו זמן כשר הילכך הא דאמרי' בגט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או יש עליו עדים ואין בו זמן בקדושין כשר שהטעם הוא בגט שמא יקדים הזמן משום שמא יחפה על בת אחותו שזינתה או משום פירי ולפי' ליתא זמן בקדושין דארוסה אין לה פירות ומשום זנות אם הוא אצלה ימחוק הזמן ואם היא אצלו יכסה על בת אחותו הילכך אין לתקן בו זמן ואפילו אין בו זמן כשר ועוד פשוט דאם אין עליו עדים חתומין אלא שמסרו לה בפני עדים מקודשת מאחר דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי.
<h2>דף ט:</h2>
בביאה כיצד מתקדשת כגון שבא עליה ואמ' לה בפני עדים הרי את מקדושת לי בביאה זו. והמפרשים כתבו שאין צריך עקר הביאה בפני עדים זולתי שתתיחד עמו בפני עדים כדי שיעור ביאה ואמר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו ואפי' בא עליה שלא כדרכה דשתי משכבות יש באשה וכן נראה עקר.
<h2>דף י.</h2>
ועוד פשוט דאם הערה בה וקודם שגמר ביאתו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני דסוף ביאה קונה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה פי' דוקא כשגמר ביאתו אבל אם הערה בה ופירש לא גמר ביאתו מקודשת לו. וכן אם קודם ביאה אמר אני רוצה שתתקדש בהעראה כדאיתא [יבמות נ"ג ע"ב] דאשה נקנית בהעראה ולקמן אפרשנו יותר בחלק שני ושם אפרש מהו העראה ודין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודין מי שבעל בפני עדים אי חיישינן שלשם קדושין בעל. ועוד פשוט דביאת שוגג לא קניא באשה.
ביאה בעיא בגמרא בקדושין אי נשואין עושה או ארוסין עושה ולפי סוגיית הגמרא נראה דאירוסין עושה וכן פסק הרמ"ה הילכך אינו יורשה ואינו מטמא לה ואין מפר נדריה והם בחזקתן וכתבתיו במישרי' חלק שביעי בדיני כתובה לענין ירושה. ויש מפרשים דלא איפשיטא ולפיכך לגבי ירושה נכסי' בחזקתן ואין מפר נדריה ומיירי בביאה בלא חופה ר"ל שלא הכניסה לרשותו.
<h2>דף יב.</h2>
קדשה בדבר שאינו שוה כאן שוה פרוטה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי והוה ליה ספק מקודש' פשוט בקדושין וכתבו התוספות דאין זה ספיקא דאוריתא דמדאוריתא אין לנו אלא מקומו ושעתו ואינה מותרת לאח' בלא גט וגם הראשון צריך לקדשה קדושי' ודאין. וכתב הרמב"ם דוקא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים כגון ירקות ותבשיל אין חוששין לה כלל כל שאין בו כאן שוה פרוטה. וכתב הרא"ש, כי מדברי הרמב"ם נראה שאם היה דבר המתקיים שמקודשת ודאי אם היינו יודעין בודאי שבמקום אחר היה שוה פרוטה ואם לא היינו יודעין בודאי אם היה שוה פרוטה במקום אחר הויא ספק מקודשת ועל זה אמרינן בגמרא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ובדבר שאינו מתקיים אפילו יודעין בודאי שיהיה בו שוה פרוטה במקום אחר אינה מקודשת כלל מאחר שאם היו מוליכין אותו שם היה נפסד. ולדברי התוספות מדאוריתא אינה מקודשת כלל מאחר שאינו שוה כאן פרוטה ואינה כי אם חששא דרבנן כמו שכתבתי ואין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיי' אלא מדרבנן ומאחר שאינו אלא משום גזרה לעולם הוי ספק מקודשת ואפילו יודעין בודאי ששוה פרוטה במקום אחר ואפילו דבר המתקיים.
<h2>דף יב:</h2>
המקדש ונתן לה קדושין ואמרו לו מיד אין בהם שוה פרוטה ואמר הוא תהיי מקודשת בכך וכך מעות שיש בתוכו ונטלה אותו ושתקה הוי ספק מקודשת דילמ' אמרינן דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא דשמא חזר הוא מן הקדושין הראשונים כשראה שאין בו שוה פרוטה וגם היא לא נתרצית בראשונים ומן האחרונים שתקה לאחר מתן מעות ולפיכך צריכה גט ואם רוצה לקיימה צריכה קדושין אחרים. ואם אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ואמר לה התקדשי לי בו אם אמרו בשעת מתן מעות ושתקה מקודשת ואם אמרו לאחר מתן מעות אם אמרה אני רוצה מקודשת ואם שתקה אינה מקודשת דלא דאמי פקדון לההיא של מעלה דהת' אם לא היתה רוצה היה לה להשליכו מידה ולפיכך כששתקה הוי ספק מקודש' אבל בפקדון תאמ' אם אשליך אותו אתחייב בו ולפיכך לא השליכו ולפי' כששתקה אינה מקודשת פי' ודוקא שבאו לידה בתורת פקדון דאם לא כן הוי ספק מקודשת כההיא של מעלה פשוט בקדושין. ויש מפרשים דהא דאמרינן דהוי ספק מקודשת דוקא כשחזר ואמר לה תהיי לי מקודשת במעות שיש לי בתוכו אבל אם לא חזר ואמר לה כלום אינה מקודשת.
<h2>דף יג.</h2>
הגוזל מן האשה ואמרה לו תן לי שלי ואמר לה אם אתן תהיי לי מקודשת ונטלה אותו ושתקה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ודוקא דלא שדיך אבל שדיך מקודשת. ואם אמרה אין כשאמר לה אם אתן אותו ליך תהא מקודשת לי אפילו לא שדיך מקודשת וכן הדין בחמס או בגנבה שלה. וכן הדין בחוב שלה כגון שאמר לה בכנסי סלע זה שאני חייב ליך וחזר ואמ' התקדשי לי בו לאחר מתן מעו' אפי' אמרה אין אינה מקודשת. ובשעת מתן מעות אם אמרה אין מקודשת ואי שתקה אינה מקודשת ודוקא בדלא שדיך ושתקה אינה מקודשת דאי שדיך אפילו שתקה מקודשת. ואי אמרה אין אפילו לא שדיך מקודשת ודוקא בשעת מתן מעות.
המקדש בטבעת שאולה והיתה שאולה לו עד זמן ידוע ואמר תהא לי מקודשת בההיא הנאה שתהנה ממנ' עד אותו זמן שהיא שאולה אצלי הויא מקודשת אם יש באותה הנאה שוה פרוטה. ודוקא שנתנו לו רשות להשאילה דאם לא כן הוה ליה מקדש בגזל דאין השואל רשאי להשאיל כך כתב מרי הרב ר' אברהם בן אסמעאל נר"ו בההיא שכתבתי נתן לה מעות וכו' וכן כתב הרב רבינו אשר המקדש בטבעת שאולה והיא סבורה שהיא שלו ושנותנה לה והיא צריכה להחזירה אחר כך נמצ' כמו מקדש בגזל דאחרים ונהגו לקדש בהן לאו שפיר עבדי כך כתב הרב רבי ברוך ז"ל. והרב רבי משה הכהן כתב דמקודשת וכן כתב רבינו שמשון. ובעל העטור כתב דאיכא מאן דאמר דהוי כמתנה על מנת להחזיר ובאשה אינה מקודשת. ויש אומרים דסתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקודשת ומסתמא לא עבדינן בה עובדא עד כאן. והרב רבינו אשר כתב המקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת זולתי אם השאילוה לו לקדש בה האשה וכן אם נתנו לאדם מתנה על מנת להחזירה וקדש בו האשה מקודשת ודוקא שיחזיר השאלה או המתנה למי שנתנו לו שיקנהו מיד האשה או דמי המתנה יחזיר לבעליו.
<h2>דף יט.</h2>
ובמשכון שלה שהלוה לה עליו מעות פשוט בקדושין דהוי מקודשת דכולי עלמא מודו דאפילו משכנה בשעת הלואה אם החזיר לה המשכון מקודשת ויש מפרשים דאפילו לא החזיר לה המשכון עדין אלא שקדשה במלוה שהיא חייב' לו עליו מקודשת וכן כתבו התוספות. כתב הרמ"ה המקדש במלוה שיש לו עליה משכון אף על גב דלא קדיש אלא במלוה לחודה כיון דאהדרי למשכון מקודשת והני מילי במשכון דמטא לידיה דמקדש בתור' משכון לא שנא משכנו בשעת הלואתו דקניה מדעתיה דלוה ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו דקניה בעל כרחיה אבל במשכון דלא אתא לידיה בתורת משכון אף על גב דאית ליה למתפש אזוזי בתורת משכון כל כמה דלא גלי אדעתיה דתפיש ליה בתור' משכון אף על גב דקדיש ביה אינה מקודשת. ועוד כתב קדשה במלוה שיש לו עליה משכון אפילו לא הזכיר המשכון בשע' הקדושין כיון שהחזירו בשעת הקדושין או שהיה עומד ברשותה מקודשת ע"כ פירוש וכולי עלמא מודו ומוכח דאם הקנה לה המשכון שלו כגון שאמר לה התקדשי לי בכך וכך מעות ותזכה בהן בגוף משכוני זה מקודשת אפילו משכון שלו.
<h2>דף מו.</h2>
התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחד מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודש'. בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובשאמר לה בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונ' ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקודשת כי הראשונו' שאכלה הוה להו מלוה כיון שדעתה באחרונ' והוה ליה כמקדש במלוה ופרוטה דדעתיה אפרוטה אבל אם אין באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת כיון שדעתה באחרונה הראשונות הוה להו מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ודוקא כשאמר בזו ובזו ובזו אבל אמר באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת דכי אכלה משלה אכלה פשוט. וכתב הרמ"ה דאפילו בזו ובזו ובזו אם גמר כל דבריו קודם שאכלה הראשונה אף על פי שאכלה ראשונה קודם שבאו כלן לידה הוו קדושין. והתוס' נסתפקו אי הוו קדושין. ועוד כתב הרמ"ה הא דאמרי' בזו ובזו ובזו דכי אכלה ראשונ' שאינ' מקודשת הני מילי דלא אפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאימלוכי דמוכחא מילתא דמעיקרא נמי דעתיה אבתריתא אבל היכא דאיפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאימלוכי לא מיבעיא כדי דבור דאיכא למיחש דמעיקרא היה בדעתו לקדשה בראשונה לבד ואחר כך נמלך אלא אפי' לא הפסיק כדי דבור הפסקה היא דקיימא לן בקדושין דתוך כדי דבור לאו כדבור דאמי הילכך אם יש באחד שוה פרוט' מקודשת לא שנא קמייתא לא שנא בתרייתא ע"כ.
<h2>דף מו:</h2>
מה שכתבתי בזו ובזו ובזו אם אין באחרונה שוה פרוטה דאינה מקודשת פשוט בגמר' דמעות חוזרין כלומר שפורעת לו מה שאכלה וזהו לפרש"י אבל לפי פי' התוספו' הא דאמרינן מעות חוזרין דוקא כשאמר בזו ובזו ובזו וחזר בו מלקדשה קודם נתינת האחרונה אבל אם לא חזר אינן חוזרין ואם אמר באלו ונתן לה מקצתם וחזר בו מלקדשה קודם נתינת כלם מעות אין חוזרין. תוך כדי דבור לאו כדבור בקדושין פשוט בבתרא במכות ובכמה דוכתי. המקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה והוי מקודשת פשוט.
<h2>דף מז.</h2>
התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת פי' לא שנא קבלה עליה אחריות לא שנא לא קבלה פשוט. וכתב הרב רבינו אשר והא דאמרינן אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת היינו כשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצתה להתקדש לו באותו הפקדון הן רב הן מעט אבל ידעה האשה סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנו אינה מקודשת שלא נתרצתה להתקדש לו אלא בסכום הפקדון שידעה שהוא בידה וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום בשעת הקדושין ע"כ.
<h2>דף מח.</h2>
כתב הרמ"ה נקיטינן המקדש במלוה לחודה אינה מקודשת בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ואע"ג דאהדר ליה שטרא ואית ביה שוה פרוטה כיון דלא אדכרי' בעידן קדושין לקדושי ביה כמקדש במלוה לחודה דאמי ואפילו איתנהו לזוזי בעיניהו אבל אי אדכריה וקדשה בשטר חוב דהוי ליה גבה ויהיב לה שטרא שמין את הנייר ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו מקודשת קדושי ספק דשמא שוה פרוטה במ(י)די. והני מילי דאדכר לה שטרא אבל אי לא אדכר לה שטרא אלא שקדשה במלוה שיש לו עליה אע"ג דאקני לה שטר' ואית ביה שוה פרוטה לא הויא מקודשת דלא אמרי רבנן שמין את הנייר אלא היכא דגליא דעתיה דבשטר מקדש אבל בסתמא לא ולקמן אבאר המקדש במלוה שיש עליה משכון ואם בעל אחר שקדשה במלוה אי הוי מקודשת לקמן בדין המקדש בפחות משוה פרוטה.
המקדש בשכירות כגון עשה לי שרין נזמים וטבעות ואתקדש אני לך והוסיף לה האומן נופך משלו כיון שהחזיר לה הממון רוצה לומר השריין והנופך הוי מקודשת דהוה ליה מלוה ופרוטה דהשכירות מלוה דקיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והפרוטה הנופך שהוסיף לה וקיימא לן מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה כמו שכתבתי ואם לא הוסיף לה נופ' משלו אפילו החזיר לה השרין אינה מקודשת דאין אומן קונה בשבח כלי דבשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת פי' שכבר החזיר לה הכלים פשוט. וכן כתב רי"ף דאין אומן קונה בשבח כלי וכן פסק הרמ"ה. ובעלי התוס' כתבו דאומן קונה בשבח כלי. ולפי פירושם עשה לי שרין נזמין וטבעו' ואתקדש אני לך ועשאה והחזירם לה אפילו לא הוסיף לה משלו שום דבר מקודשת ואם לא החזירם אינה מקודשת דבשכר שיש לו אצלה אינה מקודשת עד שיחזיר לה הממון שעשה לה ואפילו מחל לה השכירות כיון שאינו יכול לתבוע לה שכרו בדין עד שיחזיר לה הממון אינו נותן לה כלום במחילתו ואם החזיר לה ומחל הויא מקודשת. ואם אמרה לו עשה עמי מלאכה כפועל ואתקדש אני לך מקודשת דהוה ליה מלוה דישנה לשכירות כמו שכתבתי זולתי אם נתן לה שוה פרוטה משלו כל זה תוכן דברי התוס'. ומורי הרב רבי אברהם כתב כי נראה לו לכולי עלמ' שאם עשה לה כבר שרין ונזמים ואח"כ קדשה בשכרו דהויא מקודשת דכיון שתופס אותם בשכרו הוי כמקדש במלוה שיש עליה משכון ולא דאמי לעשה לי שרין ונזמים ואתקדש אני לך דהת' לא תפיס להו אאגריה וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופי' רש"י בשכבר החזיר לה השירין ע"כ.
<h2>דף מח:</h2>
התקדשי לי בכוס זה לפעמי' מקודשת בכוס ובמה שבתוכו פי' שיצרף הכל לשוה פרוטה וכמו כן יהיה הכל שלה. ולפעמים במה שבתוכו ולא בו. וההפרש הוא בין שיש בו מים או יין או ציהרא פי' ציר דגים או פי' אחר לשון יצהר שמן פשוט ופרש"י במי' דלא חשיבי שאין דעתה אלא בכלי ואז בו ולא במה שבתוכו ביין שעשוי לשתות אין דעתה אלא במה שבתוכו ולא בו וחוזר הכוס למארי' ואז במה שבתוכו ולא בו ובציהרא צריך הכוס לשמור בו מה שבתוכו ואז בו ובמה שבתוכו וכן כתבו בתוס' אבל רבינו תם פי' במים בו ובמה שבתוכו שהמים בטלי' לגבי הכוס ודעתה לשניהם ויין דחשיב לא בטיל אגב כוס ואז בו ולא במה שבתוכו שדעתו מסתמא לקדושין בכוס גופו וציהרא שרגילין לשהות בכוס זמן מרובה והכוס בסיס למה שבתוכו אז במה שבתוכו ולא בו דדעתיה אעקר ולא אטפל פי' וזה מיירי בכוס של חרס וכן כתב הרמב"ם.
<h2>דף נ.</h2>
המקדש אשה ובתה או שום שתי נשים שאין הקדושין קדושין ואח"כ שלח סבלונות לאחת מהן וכן המקדש בפחות משוה פרוטה ואחר כך שלח סבלונות אין חוששין ששלחן לשם קדושין אלא אמרינן שמחמת קדושים הראשונים שלחן ולא היו קדושין פשוט.
<h2>דף נ:</h2>
חוששין לסבלונות ודוקא באתרא דמקדשי והדר מסבלי פי' שחוששין שמא יחזרו בהן ולפיכך מקדשי תחלה והדר מסבלי כלומר שולחין סבלונות כלומר דורון לכלה כגון חפצים וכלים וכיוצא בהן ואז חיישינן והוי ספק מקודש'. אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לסבלונות. והא דאמרינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן אפי' באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי כיון דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוטא פירו' דלגבי אשת איש חיישינן למיעוטא כדאמרינן בגוסס דאין מעידין עליו להתיר את אשתו אף על גב דרוב גוססין למיתה פשוט. וכן פסקו רבינו חננאל ורי"ף וזהו לפי גרסתם ולפי גרסת רש"י הא דאמרינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דוקא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי. אבל באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי אע"ג דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי לא חיישי' למיעוטא וראשון עיקר. הילכך אפי' באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי אי איכא מיעוטא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוטא והוי ספק מקודשת. והא דאמרי' דחיישינן לסבלונות פי' רש"י ודוקא היכא דשדיך ושלח סבלונות בעדים דחוששין שמא שלח לשם קדושין דהוי כמו דבר עמה תחלה על עסקי קדושיה וכמו עסוקין באותו ענין הוי וחשש קדושין איכ'. ורבי' חננאל פי' דחוששין שמא קדשה בפני עדים והלכו להם. ולפי זה אין צריך שישלח סבלונות בעדים אלא כל שנודע ששלח לה סבלונות חזקה לא היה שולח לה סבלונות אלא אם כן קדשה קודם והלכו להם העדים ויש לחוש לדבריו. וכמו כן אם יש עדים שלא קדש קוד' סבלונות לפי רבינו חננאל אין לחוש לפרש"י יש לחוש וכמו כן אם נודע בפירו' שאינו שולח הסבלונות בשביל קדושין לפירוש רש"י אין לחוש ולפירוש רבינו חננאל יש לחוש. ובכל המקומות שעברתי מסבלי והדר מקדשי ולפיכך אין חוששין לסבלונות.
אלו השאלות ותשובות של סבלונות אינם מההעתק ולא הביאם המחבר. שאלה להרא"ש ז"ל. ראובן שדך רבקה ושלח לה סבלונות שאלו בני העיר למוליכי הסבלונות למי אתם מוליכין אלו הסבלונות אמרו לרבקה מאורסת ראובן ויצא לה קול בעיר שהיא ארוסה ילמדנו רבינו אם אלו קדושין או ספק קדושין להצריכה גט משו' סבלונות או אין כאן מיחוש שהיא ארוסתו.
תשובה יראה שאין כאן קול להצריכה גט דמשו' סבלונות אין כאן מיחוש כלל כיון שנהגו באר' הזא' דמסבלי והדר מקדשי ואי משום קול שאמרו הנשי' שהיו מוליכין הסבלונו' לרבקה ששלח לה ארוסה ראובן לאו קול הוא להצריכה גט שכן דרך לשון העולם לקרות למשודכת ארוסה ובכל דהו לא מצרכינן גט כדאיתא בגיטין [פ"ט ע"א] אמר עולא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקו' ומטות מוצעות ובני אדם נכנסי' ויוצאים ונשי' טוות לאור הנר ושומחות ואומרות פלונית נתקדשה היום ועוד התם לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלו' ופלוני והלכו למדינת הים אלמא בכל דהו לא מצרכינן גיטא הילכ' אין כאן בית מיחוש להצריכה גט אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.
מגיד משנה מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו' מבואר בגמרא לפי גרסת הגאונים וכן בהלכות. וכתב הרמב"ן במקום חדש שאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות וכל שכן הוא במקום שרובן שולחין אותם קודם האירוסין. וכתב הרשב"א ומסתברא דמיעוט' מקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא כשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל היכא דלעתים מקדשי במקרה ואחר כך מסבלי אפילו מיעוטא לא מיקרי. ובמקומות שלנו שאין עושין כן אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עד כאן לשונו. כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו על זה דפרש"י ז"ל חוששין לסבלונו' דשמא סבלונו' אלו לקדושין שלח, דאין פירושו מחוו' חדא דהא תניא היה מדבר עמה על עסק גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי הגלילי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש ואף רבי יוסי הגלילי לא אמר אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה הא סתמא לא, והכא שלא פירש כלום אמאי חוששין ושמא נאמר דכיון דשדך כמדבר עמה על עסקי קדושיה דאמי ודעת שניהם בכך וגם העדים דעתם לכך אין זה נכון, ועוד דלפי פירושו הא דבעא מיניה רב אחא ורב הונא מרבא הוחזק שטר בשוק מהו דינו כענין שמועתינו איכא טעמא אחרינא כמו שפירש רש"י עצמו לומר שכיון שהוחזק שטר כתובה בשוק אנו חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להם ואין זה דרך הסוגיא של מעלה. ומיהו הרמב"ן תרץ לפי שטתו של רש"י ז"ל דרב אחא אמאי דאמרי בסוגיות דלעיל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן קאי והכי קא מיבעיא ליה באתרא דמסבלי והדר מקדשי דלא חיישינן היכא דאיתחזק שטר כתובה בשוק מי חיישינן לאותן סבלונות ואסיקנא באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן דמה שהקל עליך מסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מקדשי והדר כתבי כתובה. ורי"ף ורבינו חננאל זכרם לברכה פירשו דכיון שמשלח סבלונות חוששין שמא כבר קדש קדושין גמורים בפני שנים דאי לאו שכבר קדש לא היה משלח ולא שיהו סבלונות עצמן קדושין והשתא אתיא בעיא דרב אחא בר אחא שפיר ענין דומה לסוגיא דסבלונות עד כאן לשונו. וכן גרסת רש"י לגרסת רבינו חננאל לא הכריע' וכתוב בסוף הסוגיא ז"ל ומסתברא דמיעוט' מקדשי והדר מסבלי דאמרי' דחוששין דוקא כשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל היכא דלעתים מקדשי במקרה ואחר כך מסבלי אפילו מיעוטא לא מיקרי ובמקומות שלנו שאין עושין כן ברגילות אלא לעתים מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום שאין לחוש להם עד כאן לשונו.
ועוד כתב הרשב"א ז"ל למאיורקה וששאלתם ראוב' שדך בתו לשמעון וכשנכנסו הקהל לקחת הקנין היו קהל אנשים ונשים והכלה יושבת על הכסא לפניהם ועמד החזן ואמר פלוני שדך את בתו לפלוני ולקחו הקני' בפני הכלה ויצאו קצת מהקהל ונשארו מהם קצת ובפני אות' שנשארו העמידו הכלה בפני החתן עד שראה אותה הוא ואות' שנשארו שם מהקהל אחר כך לקח המשדך סבלונות ושם אותם בחיקה והיא קבלה אותם ואחר כל זה היה שולח לה בכל יום סבלונות מכסף וזהב אחר כך עלתה קטטה ביניהם ונשתמד זה המשדך ועכשיו נשא' לאדם אחר ואחר שנשאת בא זה המשומד וטען כי בתור' קדושין נתן לה אותן התכשיטין והיא אומרת כי לא קבלה אותן כי אם בתורת סבלונות הדין מהו.
תשובה תחלה אקדים לכם ענין ראוי להקדימו והוא שהמקדש את האשה בשעה שהו' מקדשה צרי' לפרט לה שמה שהוא נותן לה לשם קדושין הוא נותן לה שאלו לא פירש לה אלא שנתן לה סתם מאין היא יודעת שהו' נותן לה לשם קדושין שמא לשם מתנה הוא נותן לה ולא נתרצי' היא לקבל מידו לשם קדושין אלא לשם מתנה ומכל מקו' אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה סתם ולא פירש דיו דתנן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פיר' רבי יוסי הגלילי אומר דיו ולפיכך מי שנותן בחיק האשה כסף או כלים ותכשיטי' סתם ולא פירש לשם קדושיה כיון שלא פירש אין לו קדושין אלא מתנה. זהו שראיתי להקדים לכם ועתה אכתוב לכם מה שנראה בענין השאלה ששאלתם. דעו כי מי ששולח סבלונות לאשה שנשתדכה לו דינו תלוי במנהג המקום כי יש מקומות שמקדשים תחלה ואחר כך נותנין סבלונות ויש מקומו' שלעולם מי שרוצה לתת סבלונות נותן ואחר כך מקדש ובאותן המקומות שמקדשין ואחר כך נותנין סבלונות חוששין לסבלונות ולא שסבלונות אלו קדושין כיון שנתן לה סת' ולא פירש כמו שאמרתי אלא חוששין שמא קודם ששלח סבלונות כבר קדש לפי שהמנהג המקום הוא לשלוח הסבלונות שאין שולחין אלא א"כ קדשו כבר והמקומות שלא נהגו לעולם לשלוח הסבלונות אחר הקדושין אין חוששין לסבלונות כבר ולפי הענין הזה אם מקומכם מקום שלעולם כל משלחי סבלונות הם משלחי' קוד' הקדושין אין בדברי האיש הזה כלום כי מה שהוא טוען שלא נתן סבלונות אלו אלא לשם קדושין אינו כלום לפי מה שהקדמתי לכם שהנותן סת' ולא פירש לשם קדושין אינו כלום אם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה כיון שמנהג המקום לשלוח סבלונות ואחר כך מקדשים גם אין חוששין שמא קדש כבר כיון שעכשיו שולח סבלונו' שהרי אינו מנהג המקום ואפילו למיעוט האנשים להמתין לשלוח סבלונות אחר הקדושין אלא כל מי שרוצה לשלוח מקדים ושולח קודם שיקדש. ועוד אני אומר כי אפילו היה מקומכם מקום שמקצת בני המקום מקדשין ואחר כך שולחי' סבלונות מעש' איש זה לא נחוש מפני שכבר אמרתי לכם שאין הסבלונות בעצמן קדושין וכן אין לחוש שמא זה שנתן סבלונו' כבר קדש שזה שדך עכשיו בפנינו ואם מפני התכשיטין ששלח אחר כך פעם אחר פעם אין זה ראיה שכבר קדש שהרי איש זה כבר ראינוהו שנתן מתחלה סבלונות קודם קדושין אם כן אין סבלונותיו לעול' ראיה על שכבר קדש ולפיכך אין חוששין לדבריו כלל וכל שכן לזו שכבר נשאת עכ"ל.
והרי"ט ז"ל בחידושיו כתב ז"ל. אמר רב פפא באתרא דמקדשי וכו' גרסת הספרים והיא הנכונה פשיטא לא צריכ' דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות שיהו הן עצמן קדושי' או שקדמו להן קדושין דהא לעולם לא נהיגי לאקדומי סבלונות לקדושין. ופרקינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למעוטא שכן בכל מקום אין חוששין למיעוט ולא ניחוש לקדושין קא משמע לן דאזלינן בתר מיעוטא וחוששין לסבלונות. ואי קשיא לך והא קיימא לן כרבנן דלא חיישינן למיעוטא אפילו לחומרא איכא למימ' דהתם הוא ברוב' דחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון שהיא דקטן וקטנ' שחולצין ומיבמין ולא חיישינן לסריס ואילונית דהוו מיעוטא כההי' דאמ' דרוב נשים מעוברות ויולדות ומיעוט מפילות. אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט ודאי חוששין למיעוט לחומרא. שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט ודאין חוששין למיעוט לחומרא. אי נמי והוא הנכון דהכא הכי קאמרי' דרובא מסבלי והדר מקדשי לאלתר והאי גברא שדר סבלונות ולא קדש אחר כך לאלתר עד עתה וכיון דכן הרי לא נהג כמנהג הרוב ולפיכך דין הוא שנאמר שהוא מן המיעוט ולא נימא שהוא מן הרוב כיון שלא נהג כמותם ולפיכך אם קדש אחר כך לאלתר אין חוששין לסבלונות ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בין סבלונות לקדושין דלאחר כך קדושי ראשון קדושין ואין חוששין לסבלונות. ואיכא דמפכי לה לגרסא וגרסי לה לקולא ואמרי פשיטא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ופרקינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוט' קא משמע לן והכי אמרינן מהו דתימא ניחוש למיעוטא לחומרא או משום דתלוי בדע' ובמנהג או משום דלא חזיניה דקדש לאחר סבלונות כמנהג הרוב קא משמע לן דאפילו בהא אזלינן בתר רובא לקולא ואף על פי שלא נהג כמנה' הרוב טועה הוא במנהגו לאחר קדושיו. והלשון הראשון נראה עקר וחוששין למיעוט לחומרא דספקא דאוריתא הוא וכן מקום שאין שם מנהג רואין אותו בכל מקום כמחצה על מחצה וכאן אפילו למיעוט אין חוששין. ומיעוט ספרים גרסי פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוט' מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' ניחוש למיעוט קמ"ל וליתא להאי גירסא כלל דמהיכא תיתי לחוש למיעוטא לקולא.
שאלה הנשאלת לרב שמואל. שלמה בן עמיאל ז' ק"ל. וז"ל על ענין דקדושין מסקנא דגמ' הכי הוא. היכא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. מסבלי והדר מקדשי פשיט' מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. וגרסת רש"י ז"ל ומפרש הוא ז"ל כולה שמעתתא דחיישינן שמא קדשה בסבלונות ואף על פי שלא פירש. ואנן בעינן או שיפרש או שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דאמי לא צריכה גט מיהא והכא לפי גרסתו.
תשובה אין במה שאמרת חשש הואיל ורובא מסבלי והדר מקדשי אמנם הגאונים ז"ל גורסין מקדשי והדר מסבלי פשיטא מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קא משמע לן חיישינן למיעוטא ואם תשאל מאי שנא מכל המיעוטין דלא חיישינן להו דבידו לשנות מן הרוב ולעשות כמיעוט ועוד מפני חומר אשת איש דהא במעלה דיוחסין בעי בכתובות תרי רובי כל שכן הכא דאיכא איסורא ונפיק מיניה נמי פסולי יוחסים. ואם כן לפי זה כל היכ' דלא קים לן באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי חיישינן מיהו יש לפירושם קולא אחרת שמפרשים כל השמועה דחיישינן שמא קדש קודם סבלונות. ולדבריהם אם יש עדים שמשעה ששדך עד ששלח הסבלונות דלא קדש אין כאן חששא דמקמי דשדיך ודאי לא חיישינן מיהו לפרש"י יש חשש שמא הסבלונות הם הקדושין. והרמ"ה ז"ל גריס גרסת הגאונים ז"ל דחיישינן למיעוטא ומפרש בפירוש רש"י דחיישינן שמא הן לקידושין נמצא עושה השתי חומרות. וכל זה לא כתבתי אלא למשא ומתן בעלמא אבל לשום מעשה לא יזכר ולא יפקד חלילה חלילה השם יצילנו ע"כ.
שאלה הושאלה לתלמיד ותיק מהרא"ש ז"ל מרביץ תורה בסוריא. ראובן שדך אשה ואחר כך שלח לה יעקב אב ראובן סבלונות בלא עדים מי חיישינן לסבלונות או לא כיון דליכא קידושין ואפילו בסבלונות אין עדים היכי לדיינו להאי דינא.
תשובה גרסינן אמר רב הונא חוששין לסבלונות וכן אמר רבא חוששין לסבלונות וזה לשון מורי הרא"ש ז"ל פרש"י מי ששדך את האשה וכו' הביא שם לשון הרא"ש בפסקיו ופירש דבריו ואחר כך הביא לשון הרשב"א בחדושיו ומה שכתב הרשב"א בחדושיו בסוף הסוגיא ומסתברא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דקאמרינן דחוששין דוקא כשיש שם מיעוט כן ברגילות וכולי כמו שכתבתי למעלה. וז"ל התשובה ובנדון שלפנינו שאנו נוהגי' בסוריא כל הקהל לקדש ולגמור נשואין הכל בשעת החופה ומסבלי והדר מקדשי ואם מיעוטא דמיעוט' דרך מקרה מקדשי קודם חופה והדר מסבלי אין לחוש ושהיו הסבלונות ששלח לה חמיה בלא עדים ולמיעוטא דמיעוטא ואינו ברגילות לדברי הכל בכי האי גוונא לא חיישינן תו לא מידי עכ"ל השאלות.
הוחזק שטר כתובה ואין אנו יודעין אם קדשה במקום שנוהגין לקדש ואחר כך כותבין כתובה חיישינן שמא קדש' קודם שכתב זאת הכתובה פי' והלכו להם העדים כמו שפי' רבי' חננאל למעלה בדין חוששין לסבלונות. ובמקום שנוהגין לכתו' הכתובה ואחר כך מקדשי לא חיישינן. והא דאמרינן דחיישי' במקום דמקדשין והדר כתבי ואף על גב דאין סופר מצוי תמיד באותו מקום ולא אמרינן שמא אירע לו סופר והקדים לכתוב הכתובה ועדין לא קדש אלא חיישינן שמא קדש קודם שנכתבה הכתובה כמו שכתבתי פשוט. ואם יש מקום שנהגו מקצתן לכתו' כתובה והדר מקדשי ומקצתן בהפך דינו כמו שכתבתי בסבלונות. ובכל המקומות שעברתי מקדשי והדר כתבי. ונראה לי שאין בכלל זה הנדוניא שכותבין באלו הארצות שהוא כמו שטר חוב כי לפעמי' כותבין אותו זמן מרובה קודם הקדושין ואינו בכלל דין זה כלל ולא חיישי' לעולם לקדושין בשביל השטר חוב של הנדוניא כי לא אמרו אלא בכתובה כמו שכתבתי.
<h2>דף נב:</h2>
ובגזל דעלמ' רוצה לומר שגזל מאחרים וקדש בו האשה קודם שנתיאשו הבעלים אפילו אמרה אין ואפילו שדיך אינה מקודשת. ואם נתיאשו הבעלי' דינו כממון שלו ממש פשוט. וכתב הר"ם נרבוני ז"ל דבגזל דידה בדלא שדיך אפילו אחר שנתיאשה אינה מקודשת כיון דליכא שנוי רשות ע"כ. ועוד פשוט דלא אמרינן סתם גזלה יאוש בעלים היא עד דשמעיניה דיאש וכן בכמה דוכתי וכתבתיו במישרים בנתיב ל"א בדין נזקין בגזלה. ועוד מוכח בגמ' קמא דאם קדש בגזלה אח' יאוש לחוד דמקודשת מדרבנן דמדאוריתא אפי' יאוש לחוד לא קני אבל יאוש ושנוי רשות או יאוש ושנוי השם גרוע קני מדאוריתא.
אריס או שותף בפירו' הקרקע שלקח שום דבר וקדש בו האשה אם הוא דב' שאין הבעל הבית יכול להטיל בשוה כמותו בודאי מקפיד עליו בעל הבי' והוי כגזל ואינה מקודשת ואם הוא דבר שאין בעל הבי' מקפיד עליו שיכול ליטול כמותו בשוה הוי מקודשת פשוט בגמר' קדושין. הנוטל שום דבר משל אחרים בלא ידיעת בעליו וקדש בו האשה ובא בעל הבית ואמר למה לא נטלת מן היפות ליתן לה כלומר שהיה דבר שהיה שם הרבה ממנו אינה מקודשת והוי גזל ומה שאמר בעל הבית משום כיסופא הוא דאמר אבל לא היה טוב לו דלא אמרינן כלך אצל יפות אלא לענין תרומה פשוט.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בערלה וכלאי הכרם ובבשר בחלב ובפטר חמור פי' ובכל איסורי הנאה אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שאין תופסין דמיהן אלא עבודה זרה ושביעית פשוט. ויש מפרשים דאסור לקדש בדמיהן לכתחלה כי החליפין אסורים מדרבנן אבל בדיעבד מקודשת ומותרים ביד האשה דהוו חליפי חליפין וכן מוכח בנדרים. ובערלה כתבתי דין איסורי הנאה בחליפין ובחליפי חליפין. יש מהגדולים שכתבו דהמקדש בערלה ובכלאי הכרם אפילו בחוצה לארץ מדרבנן אינה מקודשת. ויש שכתבו דמקודשת וכן בכל איסורי הנאה דרבנן וכן עקר.
המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קרדניתא דשרירן ויבשן אין חוששין לקדושין דאיסורי הנאה נינהו פשוט בפסחים. ופרש"י מתחלת שש שעו' ולמעלה דאף על פי שהוא מדרבנן אין חוששין לקדושיו והקשו עליו בתו' ופי' רבינו תם דמיירי מסוף שש שעות ולמעלה משום דחטי קרדנייתא הוי חמץ מדרבנן שהוא חמץ נוקשא דאינו אסור מדאוריתא אלא בתוך המועד אבל בתוך כל יום ארבעה עשר אינו אלא מדרבנן ואין חוששין לקדושיו ואף על פי שאינו אלא מדרבנן אינו יכול לקדש בו. ובעל העטור כתב דמיירי מתחלת שעה שביעית ולמעלה דמותר בהנאה עד הלילה מן התורה כר' שמעון ואסור בהנאה מדרבנן ואז אין חוששין לקדושיו אבל בשעה ששית חוששין לקדושיו. ור"י כתב דמותר בהנאה לר"ש עד הלילה כאשר כתבתי בענין פסח חלק ראשון. ובעל המאור כתב כי כל היום חוששין לקדושיו כי לרבי שמעון כל היום אינו עובר עליו אבל לכתחלה אין לשהותו משש שעות ולמעלה אבל אם עבר וקדש כל היום חוששין.
<h2>דף נח.</h2>
המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות כהונה מקודשת אפילו הוא ישראל דטובת הנאה ממון פי' כי הישראל יכול ליתנם לכל כהן שירצה ויתן לו שום אדם דבר ידוע שיתן אותם לפלוני כהן וזה נקרא טובת הנאה והוי ממון לקדש בו אשה כי באותן היה לו למקדש הזה הטובת הנאה וגם היא זכתה באותה טובת הנאה שצריכה ליתנם לכהן פשוט. וכן פר"ח דטובת הנאה ממון. וכתב הרמ"ה דאסור לקדש בהן לכתחלה.
